ידיעת השם ואהבת השם - ידיעה והוכחה

מצוות ידיעת ואחדות השם

ידוע דעת הרמב"ם שיש מצוה לידע שיש אלוה, וכמו שכתב בהתחלת משנה תורה (הלכות יסודי התורה, ה"א, ה"ו):

יסוד היסודות ועמוד החכמות: לידע שיש שם מצוי ראשון... וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך, וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.

וכן כתב על מצות אחדות השם (שם ה"ז):

אלוה זה אחד הוא, ואינו שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם, לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם... וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר ה' אלהינו ה' אחד.

והאריך להדגים השלכות האמונות של שתי מצוות אלו.

אי אפשר לצוות על חלק השכלי של האדם

והנה, ב"שמונה פרקים" (פרק ב) להרמב"ם, דן באיזה חלקי האדם ייתכן "מצוה ועבירה":

דע, שהעבירות והמצוות התוריות, אמנם, יימצאו בשני חלקים מחלקי הנפש והם: החלק המרגיש והחלק המתעורר לבד; ובשני החלקים האלו יהיו כל העבירות והמצוות. אמנם, החלק הזן והחלק המדמה — אין מצווה בהם ולא עבירה, שאין לדעת ולבחירה באחד משניהם מעשה כלל; ולא יוכל האדם בדעתו לבטל מעשיהם, או למעטם מפעולה אחת. הלא תראה ששני החלקים האלה, רצוני לומר: הזן והמדמה, יעשו בעת השינה הפעולה המיוחדת להם. מה שאין כן שאר כוחות הנפש. אך החלק השכלי, יש בו מבוכה. אבל אני אומר שיש בזה הכוח גם כן מן המצווה ועברה: לפי האמונת דעת בטלה, או אמונת דעת אמיתית; אבל אין בו מעשה שיאמר עליו שם מצוה או שם עברה סתם. ולזה אמרתי למעלה, שבשני החלקים ההם ימצאו העברות והמצוות.

הרי פתח בביאור שאין מונח "מצווה" אלא כשיש לאדם בחירה על על המעשה, ולכן יש מבוכה לגבי חלק השכלי, האם "מצווה" אפשרי, כיון שאי אפשר "לבחור" מה שמשכנע דעתו? ומסיק שאמנם יכולים לשפוט דעותיו של אדם, אבל אין הם מעשים שמצווים "מצוות" עליהם.

וצריך ביאור אם כן איך קיים (לדעת הרמב"ם) מצוות להאמין בקיום האל ובאחדותו?

לידע או להאמין?

והעיר הרב יוסף קאפח (במהדורתו של משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פ"א הערה ד) על הלשון "לידע שיש שם מצוי ראשון", שמדוייק הלשון "לידע" ולא "להאמין":

לידע, וכן לקמן בהל' טו דייק לכתוב וידיעת דבר זה מצות עשה. גם במנין המצוות שבראש ספר זה כתב רבינו "לידע שיש שם אלוה". וכתב עבה"מ, עיין מער"ק הספרדי דרבנו דייק לכתוב "לידע" ולא כתב "להאמין" כי עיקר המצוה היא על ידי הידיעה האמתית כדרך שעשה אברהם אבינו, ועל דרך דע את אלהי אביך. אמנם בסה"מ עשין א כתב להאמין והוא שנאמין, אך כבר העיר הגרח"ה כי בערבית "אעתקאד" יש בה גם מובן דעת ושאפשר לתרגמה "בידיעת האלהות" ודחה דברי ר׳ חסדאי בספרו אור ה׳, שדימה לחלוק על רבנו, וכתב "ולזה טעה טעות מפורסם מי שמנה במצות עשה להאמין מציאות האל יתברך" וכו׳, ע"ש באורך. ומ"ש בשם הגרח"ה שיש במובן "אעתקאד" גם ידיעה אינו נכון, אלא מובנו רק ידיעה, ובסה"מ מהדורתי תרגמתי "הצווי שנצטוינו בידיעת האלהות" "והוא הצווי לידע". ושם העירותי כי רבנו עצמו בספרו מורה הנבוכים ח"א פ"נ הגדיר יפה מלת "אעתקאד" שאינה ענין הנאמר בפה, אלא הענין שהצטייר בנפש כאשר מתאמת שהוא כך כפי שהצטייר, ע"ש. וכ"כ רס"ג בהקדמת ספרו האמו"ד פ"ד מהדורתי עמ׳ יא, ע"ש הטב. א"כ ברור כי מעולם לא אמ"ר שמצוה להאמין אלא לידע, ומתרגם סה"מ הטעה רבים באי ידיעתו. ועיין לקמן הלכות קרית שמע פ"א הל׳ ב.

ובהערותיו למורה נבוכים (פרק נג הערה 1) כתב:

כבר נתבאר לעיל פרק נ כי "אעתקאד" אינה סתם "אמונה" כפי שמתרגם הר"ש, ואינה אלא "דעה" או גם "בסרא" כי גם זו האדם מגיע לה מתוך הכרת היסודות ומסקנה עצמית. ולפיכך תרגמתי פעמים "דעה" ופעמים "סברא".

והיה נראה לכאורה כי מילת ידיעה כאן רומז לידיעה מוחלטת. אמנם באותו פרק (נ) של מורה נבוכים כתב כך (תרגום אבן תיבון, ובתרגום קאפח מחליף מילת "אמונה" וכדומה ל"קביעת דעה"):

אמנם מי שהאמין שהוא אחד בעל תארים רבים, כבר אמר שהוא אחד – במלתו, והאמינו רבים – במחשבתו; וזה – כמאמר הנוצרים הוא אחד אבל הוא שלשה והשלושה אחד; כן מאמר האומר הוא אחד אבל הוא בעל תארים הרבה והוא ותאריו אחד – עם הסתלק הגשמות והאמנת הפשיטות הגמורה. כאלו כונתנו וחפושנו "איך נאמר"? לא "איך נאמין"? ואין אמונה אלא אחר ציור; כי האמונה היא ההאמנה במה שצויר שהוא חוץ לשכל כפי מה שצויר בשכל. ואם יהיה עם זאת האמונה שאי אפשר חילוף זאת האמונה בשום פנים, ולא ימצא בשכל מקום דחיה לאמונה ההיא, ולא לשער אפשרות חלופה, תהיה אמתית.

ואיך שנתרגם מילת "אעתקאד", נראה שעיקר כוונתו להדגיש שמילים רומזים לדעה מסוימת, ואם המילים רומזים לדעה שיש בה סתירה פנימית, מוכח שאין לבעל המאמר שום דעה כלל, אף שיש לו סיסמא תקין מבחינה דקדוקית.

אמנם כשיש לו דעה, וגם ומאמין ומבין אותו בעומק, כך שהוא משוכנע שלא ייתכן אחרת, זוהי אמונה / ידיעה / קביעת דעה וודאית, ובלשונו: "אם יהיה עם זאת האמונה שאי אפשר חילוף זאת האמונה בשום פנים, ולא ימצא בשכל מקום דחיה לאמונה ההיא, ולא לשער אפשרות חלופה, תהיה אמתית".

ונראה שהרמב"ם עצמו כתב, שמצוות ידיעת השם ואחדות השם, אינם מצוות שצריך להם הבנה עמוקה.

מצות ידיעה ומצות אהבה.

מורה נבוכים ח"ג פרק כח (תרגום אבן תיבון):

תדע שהדעות האמתיות אשר בהם יגיע השלמות האחרון אמנם נתנה התורה מהם תכליתם וצותה להאמין בהם בכלל, והוא – מציאות האלוה ית׳ ויחודו וידיעתו ויכלתו ורצונו וקדמותו – אלו כולם תכליות אחרונות, לא יתבארו בפרט ובמוגבלות אלא אחר ידיעת דעות רבות.

ויותר ברור בתרגום הרב קאפח:

ממה שראו שתתעורר עליו, הוא שתדע כי ההשקפות הנכונות אשר בהן תושג השלמות הסופית לא נתנה תורה מהן אלא תכליתן, וקראה להיות בהן בדעה באופן כללי, והוא מציאות ה' יתעלה, ויחודו, וידיעתו, ויכלתו, ורצונו, וקדמותו. ואלה כולן תכליות סופיות לא יתבארו בפירוט ובהגדרה אלא לאחר ידיעת השקפות רבות.

הרי שאין ציווים אלו להבין, על ידי הוכחות, קיומו של האל או ייחודו, אלא לידע שכך הוא, וידיעה זו היא תכלית של העיון. אבל להבין יותר מזה לא ייתכן אלא לאחר ידיעת השקפות רבות.

והמשיך שם (תרגום אבן תיבון):

ואמנם, שאר הדעות האמתיות בכלל זה המציאות, אשר הם החכמות העיוניות כולם כפי רוב מיניהם, אשר בהם יתאמתו הדעות ההם אשר הם התכלית האחרון, אף על פי שלא צוותה התורה עליהם בפרוש כמו שצוותה על הראשונות, צוותה עליהם בכלל – והוא אמרו: "לאהבה את יי". וכבר ידעת, מה שבא מחוזק המצוה ב׳אהבה׳: "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". וכבר בארנו במשנה תורה שזאת ה׳אהבה׳ לא תתכן אלא בהשגת המציאות כולו כפי מה שהוא ובחינת חכמתו בו.

נמצינו למדים שרדיפת החכמות¹, על מנת להבין ולאהוב² השם, וכמובן בכלל זה יקנה וודאויות הדעות, היא בכלל מצות אהבת השם.

ובזה נמצא שאין ציווי לקבוע "ידיעה וודאית" בנפשו, כי זה אי אפשר, אלא יש מצווה לדעת דעה זו (שיש אלוה, ושהוא אחד), ואין צריך לזה ידיעה וודאית. ועוד מצוה, לרדוף אחרי החכמות, לדעת את השם. ובזה יבוא לידי ידיעה וודאית.³

ומה שכתב הרמב"ם שהעיקר הוא הידיעה ולא המילים, אינו סתירה לדברינו, כי מצות ידיעת השם היא בדעה, ולא במילים, רק שאנחנו מבדילים בין קביעת דעה (שגם היא ענין מושכלת, אלא שאין היא קביעה וודאית שלא יתכן אחרת) וקביעה וודאית.

בתחילה, אין לאדם אלא מצות ידיעה, ויכיר ויקבל המושכל הזה, וגם ידע לאן חכמתו צריך להוביל אותו. ועם הזמן, ירדוף אחר החכמות, כדי לדעת את השם, והיא מצות אהבת השם.

ולכן האריך הרמב"ם להבהיר השלכות הידיעה "שיש שם מצוי ראשון", והמחיש את הרעיון על ידי ניסויי מחשבה,⁴ וכן במצות אחדות השם. כי בלא זה, אין הקורא יודע המושכל, וכדי לקיים מצוות אלו, צריך להכיר המשוכלות, לא רק המילים. אף שאין צורך בידיעה וודאית למצוות אלו.